בשנת 2005 חתמה זמרת ישראלית בראשית דרכה על שרשרת הסכמים שהעבירה לחברת הפקה את זכויות היוצרים ביצירותיה לשמונה עשרה שנה ומחצית מהכנסותיה מהמוזיקה. הסכסוך שהתגלע לאחר מכן, הסיקור התקשורתי הנרחב שליווה אותו והדיון הציבורי שנלווה לו הולידו דבר חקיקה חדש, שנועד להגן על מוזיקאים צעירים מפני חוזים משעבדים. אלא שסעיפים ספורים אינם בהכרח מספיקים כדי לאזן שוק שלם.
מה בדיוק קובע החוק הזה, ועל מי הוא חל? מתי תקופת התקשרות נחשבת בלתי סבירה, ומה עולה בגורלו של חוזה שחורג ממנה כשהחוק עצמו שותק בשאלת הסעדים? ומה פירושה של חובת אמון המוטלת על אמרגן או על מפיק בשוק שבו אותה חברה מייצגת אמנים רבים שהאינטרסים שלהם מתנגשים זה בזה? שאלות אלה נבחנות כאן דרך לשון החוק, דברי ההסבר ופרוטוקולי הדיונים בוועדת הכנסת, לצד פסיקה ישראלית בדיני חוזים ובעילות העושק, ההשפעה הבלתי הוגנת והכפייה הכלכלית.
הבחינה מצרפת גם מבט משווה: הכלל הקליפורני המגביל חוזי שירות אישי לשבע שנים, שנולד עוד במאה התשע עשרה והתגלגל בפרשות מפורסמות של תעשיות הקולנוע והמוזיקה, וההכרעה הגרמנית שראתה בחוזה בלעדי ארוך פגיעה בחופש האמנותי. על רקע זה נשאלת גם שאלה בסיסית יותר: האם בעידן של הקלטה ביתית זולה, מימון המונים והפצה ברשתות החברתיות עדיין קיימים אותם פערי כוחות שהחוק בא לתקן.
