המשפט הפלילי יודע לשאול אם נאשם היה מודע למה שעשה: אם ידע שהוא לוחץ על ההדק, אם ידע שהאדם שמולו לא הסכים, אם צפה את התוצאה. אבל יש שאלה שהוא כמעט אינו שואל, ודווקא היא נמצאת בלב ההרשעה: האם הנאשם ידע שמעשהו פסול מבחינה מוסרית, לא רק בשל שיקול אחד אלא בהתחשב בכל הנסיבות. התמיהה מתחדדת כשנזכרים שחקירה, אישום, הרשעה וענישה אינן רק סנקציה משפטית אלא גם גינוי מוסרי, וכי עקרון הגמול מתיר להאשים אדם רק אם התגבש בקרבו אשם.
כאן נפתחת מחלוקת פילוסופית עמוקה. יש הסוברים שאדם שלא האמין שיש טעם מוסרי מכריע נגד מעשהו אינו אחראי לו מוסרית, עמדה שבגרסתה המלאה עלולה לרוקן את האפשרות להעניש. אחרים דורשים שהאמנתו תהיה מוצדקת אפיסטמית, כלומר מבוססת על ראיות המעוגנות במציאות, דרישה שלא כולם יכולים לעמוד בה. האם יש דרך שלישית, שאינה מחייבת את בית המשפט להכריע מהי האמת המוסרית ובכל זאת בוחנת באמת את אשמתו של הנאשם?
הדיון נבנה מתוך הפילוסופיה של המוסר והמשפט הפלילי לצד תורת הידיעה, מצליב בין הגישות המתחרות לתנאי האפיסטמי לאחריות מוסרית ובין הביקורות שנמתחו עליהן, ומעמיד למבחן מקרים ממשיים וקשים, בהם רצח על רקע כבוד המשפחה ואם שנטלה את חיי ילדיה מתוך בושה, וגם סוגיות כמו עבדות, הטרדה מינית והפלה.
