בקיץ 2016 הציע משרד האוצר להטיל מס של אלף שקלים בחודש על כל דירה שלישית ומעלה. ההצעה ספגה ביקורת על כך שהיא מתעלמת מהשונות העצומה בערך הדירות, וכך החל מסלול שבסופו הגיע לכנסת חוק שבגוף הוראותיו שוכנה נוסחה מתמטית, ובה לוגריתם, מקדמים בדיוק של שלוש ספרות אחרי הנקודה ושני מדדים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בעיתונות הכלכלית כונתה הנוסחה "עשר בחזקת שיגעון". חברי ועדת הכספים לא ממש הבינו אותה, הציבור בוודאי שלא, ובית המשפט העליון, שפסל בסופו של התהליך את החוק, עשה זאת מטעמים פרוצדורליים ובלי להיכנס לתוכנו.
המקרה הזה הוא הצצה נדירה אל תוך תהליך שעשוי להיות נפוץ בהרבה בעשורים הבאים: חקיקה שמודל כמותי מוטמע בלשונה. מה קורה לחוק כאשר הכלל המשפטי שהוא קובע אינו ניתן להבנה בלי הכשרה מתמטית? מי בודק שהמודל נכון, שהנתונים שהוא אומן עליהם ראויים, ושעדכונו אינו משנה את כוונת המחוקק? ומה יקרה כאשר במקום נוסחה אנושית אחת ייכנסו לחקיקה מודלים של למידת מכונה עם רבבות פרמטרים, שיתאימו את הוראות החוק אישית לכל אזרח?
כדי לענות על השאלות האלה נבחן כאן מסלולה המלא של הנוסחה, מהדלפה לעיתונות ועד לתזכיר, להצעת החוק, לפרוטוקולים של ועדת הכספים, לצו שהחליף אותה ימים לאחר החקיקה ולפסק הדין שביטל את החוק כולו.
