ספר אחד מלווה את קוראי העברית מאז ראשית המאה השבע־עשרה, נדפס בעשרות מהדורות, תורגם לכמה שפות, ועדיין איש אינו יודע בוודאות מי כתב אותו, מתי ואיפה. ספר הישר מספר מחדש את סיפורי התורה בעברית מקראית מלוטשת, משבץ בהם מלחמות, כשפים, מלאכים ושדים, מחדש עשרות שמות של נשים ואנשים, ומעל לכול שומר בקנאות על סוד אחד: הוא אינו מגלה מאין לקח את חומריו.
בתוך הסיפור הגדול על יוסף ואחיו מסתתר סיפור קטן ומוזר. יעקב מקבל את כתונת בנו הטבולה בדם, שולח את בניו ללכוד את החיה שטרפה אותו, והם מביאים אליו זאב. אז קורה הדבר המפתיע: הזאב פותח את פיו ומשיב לאשמה. מניין הגיע סיפור כזה אל ספר עברי שכולו יראת שמיים, ומדוע דווקא בו, מכל הניסים שבספר, מדברת חיה?
בירור השאלה מוליך אל קורפוס ערבי מקביל של מקרא משוכתב, אל סיפורי הנביאים של אלכסאא'י ואלת'עלבי, אל סורת יוסף שבקוראן ואל הדרשנות היהודית שנהגה לתת שם לכל אלמוני. כאשר הטקסטים לבדם אינם מצליחים להכריע, נשלפת עדות מכיוון בלתי צפוי לגמרי: שני ציורים מכתבי יד מוסלמיים מאוירים מן המאה השש־עשרה, שאחד מהם מראה פרט בחיי יוסף שלא היה אמור להיות מוכר לאיש מחוץ לספר הישר.
