פרוטוקול של ישיבה אחת, שנערכה בשטוקהולם באוקטובר 1944 בביתו של רב מקומי, שמור היום בארכיון של קהילה אחת בלבד. אלא שכדי להבין מה נאמר בה ומדוע, צריך לפתוח תיקים בארבע מדינות שונות. זו בדיוק הנקודה שממנה יוצאת הסקירה הזאת: ההיסטוריה היהודית בדנמרק, בפינלנד, בנורווגיה ובשוודיה התפתחה בכל מדינה בדרכה, אך המקורות שמספרים אותה שזורים זה בזה, מפוזרים בין ארכיונים לאומיים, מוזיאונים קטנים, ספריות, מרתפים של בתי כנסת ואוספים פרטיים שאיש אינו יודע בדיוק מה טמון בהם.
השאלה שבמרכז פשוטה למראית עין: מה בעצם קיים, היכן הוא נמצא, ומי יכול להגיע אליו. ששת הכותבים, היסטוריונים וארכיונאים מארבע המדינות, עוברים מדינה אחר מדינה ומציגים את האוספים המרכזיים: ארכיוני הקהילות, אוספי יודאיקה ועיזבונות של אישים, אלפי תצלומים, פנקסים מן המאה התשע-עשרה, מסדי נתונים גנאלוגיים, אוספי עדויות וראיונות, וגם תיקים של משטרה, של רשויות הגירה ושל ארגונים אנטישמיים. לצד המיפוי הם בוחנים את מיזמי הדיגיטציה ואת תשתיות המידע הבין-לאומיות שהמדינות הנורדיות הצטרפו אליהן בשנים האחרונות.
מעבר למיפוי עצמו נפתחת כאן שאלה עקרונית: מה קורה כאשר חוקי הגנת הפרטיות, שנועדו להגן על יחידים, חלים על ארכיונים שעצם הופעתו של שם בתוכם מעידה על השתייכות למיעוט, ומי מחליט אילו מסמכים של מיעוט ראויים להישמר כאשר המשאבים דלים והמוסדות מעטים.
