מה קורה כשמטופל עומד על במה ומתבקש לבחור, מתוך קבוצה של אנשים כמעט זרים, מי ישחק את אמו, את אשתו או את חלק פנימי שלו שאין לו עדיין שם? ההחלטה נראית אינטואיטיבית, כמעט מקרית, ובכל זאת היא חוזרת ומתגלה כמדויקת באופן מפתיע. הפסיכודרמה מציעה כאן דרך אל הלא־מודע שונה מזו של הספה הפסיכואנליטית: במקום אסוציאציות חופשיות ופרשנות היא מזמינה גוף, תנועה, סצינה ופסל אנושי, ומוסיפה ערוץ שני שפחות מדברים עליו, מעין תקשורת ממרחק שמעניקה לעבודה ממד קבוצתי.
המאמר שואל מה בדיוק מניע את הבחירה בשחקני משנה בפסיכודרמה של היחיד, כיצד פעולה וטלה (tele) משתפות פעולה ביצירת משמעות, ומה תפקידה של הקבוצה בתהליך שנראה לכאורה כעניינו של אדם אחד. הדיון נשען על המסורת הפסיכודרמטית של מורנו, קלרמן, פוקס, בלאטנר וכהן, ומשוחח עם מושגים מעולמה של הפסיכואנליזה, בהם העברה, תחום ביניים אצל ויניקוט ויסודות ביתא ואלפא אצל ביון. את הטענות מלווים שני תיאורי מקרה מן הבמה, שמאפשרים לראות את התיאוריה בפעולה ואת המטפלת בוחנת גם את חלקה שלה בתהליך.
למי שמתעניין בטיפול בפעולה, בהיכל המראות של הקבוצה ובשאלה איך אדם אחד יודע משהו על סבלו של אחר בלי שנאמרה מילה, זוהי הצצה אל מקום שבו הטיפול והיצירה נפגשים.






