ביפן, במרבית מקרי ההתעללות בילדים שמדווחים לרשויות מופיע האב, או גבר אחר מהמשפחה, כמבצע. הנתון הזה בולט במיוחד מול מדינות אחרות, ועם זאת רוב המחקר בתחום נשען על תיקים של משפחות שכבר הגיעו לידי הרשויות. מעט יותר מכך ידוע על אבות "רגילים", כאלה שאין להם היסטוריה של פגיעה מדווחת, ושבכל זאת מכירים ברגעים שבהם הם חוששים שהתנהגותם כלפי הילד חוצה קו. במקביל, החברה היפנית מתווכחת בלהט על הגבול בין "שיצוקה", כלומר משמעת וחינוך, לבין התעללות.
המאמר שואל איך אבות יפנים בסיכון נמוך מתבוננים בחוויית ההורות שלהם. מה הם מרגישים בתוך התפקיד, באילו מצבים ובאילו מצבים נפשיים הם חשים שהם עלולים לפגוע בילדיהם, ואיזה מקום יש לאבא בבית שבו רבים רואים באם את ההורה הראשי.
החוקרים ראיינו אחד עשר אבות לילדים בני אפס עד שש באזור טוקיו. הם גויסו בין היתר דרך מרפאת מיילדות קהילתית וברשת הורית, והראיונות היו חצי מובנים. התמלילים נותחו בניתוח תוכן איכותני, בקידוד נפרד של שתי חוקרות, והמשתתפים עצמם נתבקשו לאשר את הקודים שהופקו מדבריהם. התוצאה היא הצצה נדירה אל עולמם הפנימי של אבות, בין השאיפה להיות מעורבים לבין המציאות שבה הם פועלים.






