כשהקורונה סגרה את חדרי הטיפול, גם הפסיכודרמה, שיטה שנולדה מתוך במה, תנועה ומגע, נאלצה לעבור אל חלונות קטנים ואחידים בזום. מה נשאר מפסיכודרמה כשאין במה, כשאי אפשר לשחזר פיזית סצנה מן הילדות, וכשכל המשתתפים יושבים מול מסך? ומה בכלל נחשב ליסוד שבלעדיו אין עוד פסיכודרמה?
המאמר מציע לבחון את השאלה דרך מושג מעניין: האובייקט הפסיכודרמטי הפנימי, ייצוג נפשי של השיטה שמלווה את אנשי המקצוע לאורך חייהם, ונבנה מהזדהויות, מהפנמות ומרגשות כלפיה. הכותבת, מנחת פסיכודרמה, מתבססת על ניסיונה בהנחיית קבוצות בזום בתקופת המשבר, ומביאה שני תיאורי מקרה מפורטים מתוך מפגשים כאלה. היא גם פונה אל מבנה הטיפול הקלאסי ואל דמותו, חייו ורעיונותיו של מייסד השיטה, יעקב לוי מורנו, כדי לשאול כיצד אישיותו המורכבת והשנויה במחלוקת עיצבה את האופן שבו אנשי הפסיכודרמה חווים את המתודה שלהם ואת מקומה בעולם הטיפול.
בין שאלות הסטינג והטכניקה לשאלות של זהות מקצועית, גאווה והשתייכות, מתגלה מבט מפתיע על שיטה שמרבה לעסוק בפעולה, ועל מה שנותר ממנה גם כשהפעולה נעצרת.
