מה קורה כשגיבור הצבר הישראלי, סמל היהודי החדש שקם על חורבות היהודי הגלותי, מגיע לקצו? ומה קורה כשמסתבר שהוא בעצם חוזר, בדרכים מפתיעות ולא צפויות, אל אותה יהדות ישנה שממנה ניסה להתנתק? בשנים האחרונות עולה בקולנוע הישראלי גל של סרטים שעוסקים בזהות דתית ויהודית, ומתכתבים עם מיתוס "היהודי החדש" שעמד במרכז התרבות הציונית מראשיתה. שני סרטים בולטים בגל הזה, "מקום בגן עדן" ו"אגדת חורבן", מספרים שניהם, כל אחד בדרכו הייחודית, את סיפור נפילתו של הגיבור הציוני והתמורה שהוא עובר לכיוון עולם רוחני ודתי.
המאמר בוחן כיצד שני הסרטים הללו ממשיגים את סוף הסיפור הלאומי הציוני, ואילו דגמים פוסט־ציוניים שונים הם מייצגים: האם קריסתו של המיזם הציוני נבעה מעוולות מוסריות שניתן היה למנוע, או שהיא הייתה תוצאה בלתי נמנעת של אשליה מדומיינת מראשיתה? כיצד מתמודדים הסרטים עם המורשת הקולנועית הישראלית, מדמות הצבר ההרואי ועד לגלי הביקורת שפירקו אותה? ומה בדיוק אומרת החזרה לעולם היהודי הגלותי, שנדחה כליל בראשית התרבות הישראלית, על מצבה הנוכחי של הזהות הישראלית?
באמצעות ניתוח קולנועי מדוקדק, המתייחס לעיצוב הדמויות, לאסתטיקה החזותית ולמקבילות המיתיות והתלמודיות המשוקעות בעלילות, נבחנת השאלה כיצד שני הסרטים משרטטים את המעבר מהיהודי החדש חזרה ליהודי הישן, ומה הם מציעים במקומו.
