בחודשים שאחרי השבעה באוקטובר רבים מהאקדמיה הישראלית חשו אכזבה עמוקה מעמיתים בעולם, שמיהרו למסגר את האירועים באמצעות מושגים כמו "דה־קולוניזציה" ותיאוריה פוסט־קולוניאלית. התגובה הטבעית הייתה לנער חוצן מהתיאוריה הביקורתית כולה, ולתייג אותה כשטחית או מנותקת מהמציאות. אבל האם מדובר בתקלה מקרית, תוצר של דור אקדמי מסוים, או שמא בבעיה עמוקה יותר, הנטועה בעצם המבנה של הפרויקט הביקורתי?
מאמר זה מציע הסבר תיאורטי לתופעה, בהתבסס על הסוציולוגיה של הידע של פייר בורדייה. הטענה המרכזית היא שתיאוריה ביקורתית, מעצם טבעה, מנסה לפעול בו־זמנית בשני שדות שונים: השדה האקדמי, שבו היא מייצרת ידע וטענות אנליטיות, והשדה הפוליטי, שבו היא שואפת לחולל שינוי ממשי. ריקוד כפול זה, שנועד להעניק לתיאוריה משמעות פרפורמטיבית, טומן בחובו סיכון מובנה: ידע שנודד משדה לשדה עשוי לשנות את משמעותו, ולעיתים אף לשמש למטרות הפוכות מכוונתו המקורית.
המאמר בוחן כמה אופנים שבהם מתרחש "ניצול לרעה" כזה, מהתיאורטיקנים עצמם ועד שחקנים פוליטיים בעלי אג'נדות מנוגדות, ומציע כלים מושגיים להבנת התופעה. לצד הביקורת, הדיון אינו קורא לזנוח את התיאוריה הביקורתית או את מחויבותה המוסרית, אלא מבקש לבחון כיצד ניתן לשמר את כוחה האנליטי מבלי לוותר על האחריות שבהפצתה, גם כשמדובר בסוגיה הרגישה ביותר: השפה שבה מתארים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני עצמו.
