מחקר איכותני זה בוחן את התפיסות בחברה החרדית לגבי עישון. חרדים רבים מתחילים לעשן בנעוריהם ואין להם מוטיבציה להיגמל מעישון. המחקר מתבסס על ראיונות עם 20 גברים חרדים, וכן בוחן פרסומים בעיתונות החרדית וגישות של רבנים בנושא.
עישון סיגריות נחשב לאחד ההרגלים המסוכנים ביותר לבריאות, ורוב המאמצים הציבוריים למיגורו יוצאים מנקודת הנחה שכל אדם מודע לסכנה ורוצה להימנע ממנה. אבל מה קורה כשקהילה שלמה, המקפידה בקפדנות רבה על שמירת מצוות ואיסורים דתיים, מתייחסת לעישון בסלחנות יוצאת דופן, כשהוא נלמד כבר בילדות ומלווה חגים ומנהגים מסורתיים? בקרב גברים חרדים בישראל שיעור המעשנים נמוך יחסית לכלל האוכלוסייה, אך דווקא שם בולטת תופעה של תחילת עישון בגיל מוקדם במיוחד והיעדר כמעט מוחלט של רצון להיגמל, גם כשרבנים עצמם קוראים לכך. איך ייתכן שאיסור הלכתי מפורש על פגיעה בגוף אינו מצליח לרסן הרגל שכולם יודעים שהוא מזיק? ואיך נוצרת ההבחנה בין עישון לבין איסורים דתיים אחרים, שנשמרים בקפדנות רבה בהרבה?
כדי לענות על כך רואיינו עשרים גברים חרדים מעשנים ממגוון זרמים וקהילות, נבחנו עמדות רבניות וכתבות מהעיתונות החרדית לאורך השנים, ונאספו סיפורים אישיים על הדרך שבה כל אחד מהם החל לעשן ועל האופן שבו הוא מיישב זאת עם עולמו הדתי. התמונה שעולה מהראיונות חושפת מנגנון תרבותי מורכב ומפתיע, שממנו אפשר ללמוד לא רק על עישון בחברה החרדית, אלא גם על הדרך שבה כל קהילה מחליטה מה נחשב בעיניה חטא של ממש ומה נחשב בסך הכול לפגם קטן שאפשר לחיות איתו.
