כשבינה מלאכותית יוצרת נכנסת לכיתות ולקמפוסים, האוניברסיטאות מוצאות את עצמן בין הבטחה לסכנה. סטודנטים רואים בה כלי לתקשורת, לפרודוקטיביות ולחקר מידע, אבל לא כולם מקבלים אליה גישה שווה, השימוש בה בכיתה אינו אחיד, והשאלות האתיות סביבה עדיין פתוחות. אין הסכמה לגבי הדרך הנכונה להכין סטודנטים ללמידה ולקריירה בעידן כזה. האם מספיק ללמד אותם להפעיל את הכלים, או שיש צורך במשהו עמוק יותר?
המאמר מנסה לענות על השאלה כיצד אפשר להכין לומדים להפעיל את העולם הדיגיטלי לטובתם ולא לרעתם, ואיך לעשות זאת בלי להעמיק פערים חברתיים וכלכליים קיימים. במקום להתמקד ברשימות של מיומנויות טכניות, המחבר מציע נקודת מבט אחרת, שבמרכזה נטיות יציבות ודרכי חשיבה שמלוות את הלומד לאורך זמן, ושואלת גם איך שומרים על החתירה לאמת בעולם שבו אלגוריתמים מייצרים תוכן בקצב מסחרר.
הטיעון נבנה על שלושה מקורות: שנים של ניסיון בהוראה ובפיתוח תוכניות לימודים, סקירה של מודלים היסטוריים של שליטה דיגיטלית, ותפיסה מעשית של הפער הדיגיטלי כפי שהוגדר במחקר. מהשילוב ביניהם נולדת מסגרת רעיונית חדשה, והמאמר בוחן גם איך היא יכולה לבוא לידי ביטוי בהוראה ובמוסדות להשכלה גבוהה. למי שמלמד, לומד או מנהל מוסד אקדמי בעידן הבינה היוצרת, זו הזדמנות לחשוב מחדש על השאלה מה באמת צריך ללמד.
