בכל יום אנחנו חולפים על פני עשרות זרים ברחוב, בתור לסופר או בתחבורה הציבורית, בלי שנחווה זאת כמשמעותי, ולרוב אף מבלי לשים לב לתחושת הריחוק המתלווה למפגשים החולפים הללו. מאמר זה מבקש להראות שהמבנה החברתי והמוסדי של העולם המודרני, שהתפתח בעקבות המהפכה התעשייתית, הוא שהפך את הניכור והזרות לחלק בלתי נפרד מהחיים היומיומיים, בעוד שהמין האנושי עוצב במשך אלפי שנות אבולוציה לחיות בקבוצות קטנות ואינטימיות של מגע יומיומי הדוק.
מהי בדיוק המשמעות של "שיח מוסדי" לעומת "שיח אינטימי", וכיצד מוסדות כמו בתי ספר, בתי חולים ובתי משפט מעצבים ומדללים את הרגש האנושי הגולמי? ומה בכוחה של קבוצה דינמית, זו המוקדשת לתהליך הקבוצתי ולהתפתחות הנפשית של חבריה, להציע כתחליף למרחב הרגשי שאבד? המאמר בוחן שאלות אלו דרך שילוב של רקע היסטורי־אבולוציוני ותיאוריות על שיח ומוסדות, לצד שתי דוגמאות מהשטח: קבוצה טיפולית של נערים עם לקויות למידה, וקבוצת הכשרה של מנחי קבוצות בוגרים. באמצעות רגעים קונקרטיים שהתרחשו בקבוצות אלה, נבחנת השאלה כיצד בדיוק נוצר המעבר מזרות לקרבה, ומה קורה כאשר אנשים זרים לגמרי נפגשים במרחב שנועד להכיל את הרגש שלהם.
