בלאי בונט, אחד הקולות הבולטים והסוערים בספרות הקטלאנית של המאה העשרים, נחשב לסופר הומוסקסואל וקתולי, ובכל זאת שירתו מדברת על הרצון החד־מיני בעיקר דרך רמזים, נקודות ושלוש נקודות ושתיקות. הוא מכריז על עצמו כ"איש ללא אינטימיות", אך שמו חוזר שוב ושוב בשירים. איך אפשר לדבר כל כך הרבה ולשתוק כל כך הרבה בעת ובעונה אחת? ומה קורה לרצון כשהוא נתקל בחוק, באשמה ובגוף שמסרב להיות מיוצג במלואו?
המאמר מציע לקרוא את שירת בונט דרך עקבותיה של החרדה, מושג שהביקורת הספרותית נטתה להזניח לטובת אשמה ובושה. השאלה המרכזית היא מה החרדה חושפת על האופן שבו המשורר מתמודד עם מורכבות הרצון שלו, ומה תפקידה של הכתיבה עצמה במאבק הזה.
הקריאה נשענת על הפסיכואנליזה של פרויד ושל לאקאן, ועל דיונים עכשוויים בסובלימציה ובמיניות. היא עוברת בין שירים מתקופות שונות, מהשנים שבהן הרצון מוסתר מאחורי חוק וסנקציה חברתית, דרך ספרים ניסיוניים ומאוחרים כמו Teatre del Gran Verd ו-El jove, ועד שיר על מתאגרף פנמי אגדי שנקשר בעולם ההומוסקסואלי של פריז וניו יורק. הקריאה בוחנת מחדש גם את היחס בין קדושה, הומור, גוף וכתיבה, ומציעה דרך חדשה להבין משורר שנשאר מורכב ובלתי פתור.






