דמותה של האישה היפה והמסוכנת, זו שמובילה גברים אל סכנה או אל חורבן, מלווה את התרבות המערבית מזה דורות, ורבים מאתרים את מקורה דווקא בפרק השלישי של ספר בראשית. חוה, שהושיטה לאדם את הפרי האסור, נתפסה לאורך ההיסטוריה כאשמה העיקרית בחטא, והדימוי הזה התגלגל הלאה בכתבי התקופה ההלניסטית, בדברי אבות הכנסייה, בפרשנות של ימי הביניים והרפורמציה ובתיאולוגיה של המאות האחרונות. התיאולוגיה הפמיניסטית, מצדה, ביקשה לפרק את הקריאה הזו ולזכות את האישה מאשמה.
השאלה שבמרכז הדיון פשוטה בניסוחה ומורכבת בהשלכותיה: האם חוה אכן ראויה לתווית של המפתה הקטלנית הראשונה? האם השתמשה בהשפעה, ביופי ובמילים כדי לשכנע את האדם לסטות מן הצו האלוהי, או שמא התווית כולה היא תוצר של פרשנות גברית ששלטה בקריאת הכתובים ובתרגומם?
כדי לבחון את השאלה נפרשת שרשרת ארוכה של פרשנויות, מן הספרות החיצונית ועד למחקר בן זמננו, לצד הקבלות מספרות המזרח הקדום ובהן עלילות גלגמש ומסורות שומריות על בריאת האישה, ניתוח של מונחים בלשון המקרא כמו הביטוי "שמוע לקול" ותכונת ה"טוב" שחוזרת בסיפור הבריאה, והשוואה לסיפורי פיתוי אחרים במקרא ובראשם שמשון ודלילה. בתוך כך נבחנות שלוש הדרכים המרכזיות שבהן מבקשים פרשנים בני זמננו לפטור את האישה מאשמת הנפילה.
