בוצ'יה הוא אחד מענפי הספורט הפראלימפיים המרתקים ביותר, המאפשר לאנשים עם שיתוק מוחין ומוגבלויות נוירולוגיות קשות אחרות להתמודד זה עם זה בזריקת כדורים למטרה, בדיוק ובתחכום אסטרטגי מרשימים. אך מעבר לאתגר הפיזי הכרוך בהתמודדות עם ספסטיות וטווח תנועה מוגבל, שחקני הבוצ'יה נדרשים גם לתכנון תנועה מדויק, לריכוז גבוה ולוויסות חושי, כל אלה תוך התמודדות מתמשכת עם עייפות שרירית המחמירה במהלך המשחק. השאלה המרתקת שמעלה המאמר היא האם ניתן, באמצעים תפיסתיים פשוטים ולא פולשניים, לשפר את דיוק הזריקה של שחקנים אלה? כאן נכנסת לתמונה אשליית אבינגהאוס המוכרת, אשליה אופטית ותיקה שבה עיגול מרכזי נתפס כגדול או כקטן יותר בהתאם לגודל העיגולים המקיפים אותו. מחקרים קודמים בענפי ספורט אחרים כמו גולף וזריקת גולות הראו תוצאות סותרות באשר להשפעת האשליה על ביצועים מוטוריים, אך מעולם לא נבחנה השפעתה על שחקני בוצ'יה עם שיתוק מוחין.
כדי לבחון זאת, נערכה סדרת תיאורי מקרה בקרב חמישה שחקני בוצ'יה מסיווגים שונים, שהתבקשו לבצע עשרות זריקות למטרה בשלושה תנאים תפיסתיים שונים, תוך מדידת דיוק מדוקדקת ובחינת השפעת העייפות על הביצועים לאורך זמן. הממצאים שהתקבלו עשויים לספק למאמנים ולאנשי מקצוע כלי חדשני ופשוט לשיפור ביצועים, ולהעלות שאלות מעניינות באשר לאופן שבו תפיסה חושית משפיעה על תכנון תנועה באוכלוסייה עם צרכים מיוחדים.
