פורטוגל היא כיום המדינה המבוגרת ביותר באירופה, ועם ההזדקנות הדמוגרפית המתגברת עולה שאלה דחופה: מה קורה כאשר אדם מבוגר מאבד את יכולתו לקבל החלטות באופן עצמאי? עד 2018 המשפט הפורטוגלי התייחס לסוגיה זו במונחים פטרנליסטיים ומיושנים של "איסור" ו"פסלות", אך רפורמה משפטית משמעותית החליפה את המודל הזה במשטר חדש, "הליווי המשפטי", המבוסס על עקרון התמיכה בקבלת החלטות ועל שמירת האוטונומיה וההגדרה העצמית של הפרט ככל האפשר. השינוי הזה משקף מחויבות בין-לאומית עמוקה, ובראשה האמנה בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות של האומות המאוחדות, אך המעבר בין החוק לבין המציאות בשטח תלוי בגורם מכריע אחד: אנשי המקצוע שאמורים ליישם אותו, ובראשם עובדים סוציאליים המלווים קשישים במסגרות מגורים ושירותים חברתיים.
המאמר בוחן שאלה מרכזית שעד כה לא נחקרה בהיקף רחב בפורטוגל: האם עובדים סוציאליים מכירים בכך שיידוע קשישים על קיומו של המשטר המשפטי החדש הוא חלק מכשירותם המקצועית, מה רמת ההכשרה שהם קיבלו בנושא, והאם הם אכן מפעילים ידע זה בעבודתם היומיומית. לשם כך נערך מחקר כמותי בהשתתפות 201 עובדים סוציאליים העובדים במסגרות לאוכלוסייה מבוגרת ברחבי פורטוגל, שהתבסס על שאלון מפורט שבחן היבטים דמוגרפיים, מקצועיים, הכשרה קודמת בנושא, ותפיסות עצמיות של כשירות. הממצאים חושפים תמונה מורכבת על הפער שבין מחויבות אתית לבין הכנה מעשית, ומעלים תהיות מהותיות על אופן שילובם של עקרונות זכויות האדם בעבודה היומיומית עם קשישים.
