האם ישראל כבר דיקטטורה, או שהיא בדרך לשם? בעידן שבו דמוקרטיות כמעט אינן קורסות בהפיכה צבאית, השאלה הזאת אינה נענית בקלות. השינוי, כך נטען, מתרחש בשקט, בתוך הכללים עצמם: שלטון שנבחר בבחירות חופשיות, חקיקה שמשנה את כללי המשחק, ושיח ציבורי שמסמן חלקים מהחברה כ"אחרים". מהי בעצם סמכות לגיטימית, ומתי חוק שנחקק כדין מאבד את תוקפו המוסרי?
המאמר מנסה לברר אם אפשר לזהות במציאות הישראלית הנוכחית סימנים של דיקטטורה, גם כשהמשטר עדיין פועל במסגרת חוקית ובתי המשפט עוד עומדים על כנם. לשם כך הוא נשען על מסורת המחשבה הליברלית על מקור הסמכות, על ההבחנה של חנה ארנדט בין דיקטטורה טוטליטרית ללא טוטליטרית, ועל ההבחנה בין שלושה מרחבים שבהם האדם חי: הפרטי, הציבורי והפוליטי. מתוך המסגרת הזאת נבנית רשימת רכיבים של שלטון דיקטטורי, ולאחר מכן נבחנת התאמתם לאירועים ולמהלכים שלטוניים בישראל של השנים האחרונות.
הדיון נוגע בשאלות כואבות שחורגות מן התאוריה: מה מותר ומה אסור במאבק אזרחי נגד שלטון שנבחר, והאם אפשר להפקיע את חובת ההגנה על אזרחים בשל אובדן אמון בשלטון. מי שמתעניין בגבולות הכוח של הרוב, בקו הדק שבין דמוקרטיה לשלטון אוטוריטרי ובאחריות המוסרית של האזרח ימצא כאן עמדה נוקבת וטעונה.






