האם חברה דמוקרטית יכולה לדאוג גם ללכידות חברתית ולהבנה בין קבוצות שונות, וגם לצדק ולהכרה בזהויות ובשונות? בעידן של הגירה גוברת, קיטוב פוליטי, פופוליזם ומתחים סביב זהות לאומית, השאלה הזאת כבר אינה רק עניין תיאורטי. היא מעצבת מדיניות, ערים ושכונות, והיא קובעת מי מרגיש שייך ומי נשאר בחוץ.
במשך שנים התנהל ויכוח סוער בין שתי גישות מרכזיות לניהול גיוון: רב-תרבותיות ובין-תרבותיות. יש מי שראו בהן יריבות, ומי שטענו שהאחת אמורה להחליף את האחרת. המאמר שואל אם זו באמת הדרך הנכונה להבין אותן, או שמא מדובר בשני צדדים של אותו מהלך. שאלה נוספת היא איך אפשר לחשוב על הקשר ביניהן בצורה שתיתן מענה לארבע סוגיות יסוד: הכרה, צדק חברתי, סולידריות בין קבוצות וייצוג פוליטי.
כדי לענות על כך, המחברים מתבוננים בהתפתחות הדיון האקדמי והמדיני בין שתי הגישות, ונשענים על סקירה שיטתית רחבת היקף של מאות מחקרים. הם מציבים את הדיון בעדשה פלורליסטית ובונים ממנה מסגרת רב-שכבתית, שמתייחסת לרמות ממשל שונות, מהקהילה ועד המדינה. הם בוחנים אותה גם מול דוגמאות מהעולם, ובהן אוסטרליה, קנדה ואירופה. התוצאה היא מבט חדש על שאלה ותיקה, עם משמעות מעשית לכל מי שעוסק במדיניות, בחברה ובחיים משותפים בתוך שונות.
