למה אדם אחד חווה תקופה קשה של פיטורים, פרידה או אובדן, ומתמודד איתה, ואילו אחר באותן נסיבות שוקע בדיכאון? אחת התשובות הוותיקות בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה היא שהלחץ לבדו אינו מספיק. לפי מודל הדיאתזה-לחץ, מה שקובע הוא המפגש בין פגיעות פנימית, שכאן מובנת כנטייה גנטית, לבין עומס החיים. בעידן הגנומיקה אפשר לנסות לבחון את הרעיון הזה בנתונים אמיתיים, באמצעות מדד גנטי יחיד שמסכם אלפי השפעות קטנות.
המחקר הנוכחי שואל אם דפוס של אינטראקציה בין גנים לסביבה, שדווח בעבר במחקר אחד, חוזר גם במדגם עצמאי. החוקרים השתמשו בנתוני Generation Scotland, מחקר אוכלוסייה סקוטי רחב היקף, ובחנו כמה אלפי משתתפים בריטים לבנים. הם חישבו ציון סיכון פוליגני לדיכאון, מדדו תסמיני דיכאון נוכחיים באמצעות שאלון, ובדקו אירועי חיים מלחיצים מהחודשים האחרונים, כולל הבחנה בין אירועים שהאדם עשוי להשפיע עליהם לבין אירועים שאינם בשליטתו. הם גם השוו בין נשים לגברים, שכן ידוע שהסיכון לדיכאון אינו זהה בשני המינים.
השאלה אם הממצאים המקוריים מחזיקים מעמד חורגת מעניין סטטיסטי. מחקרי גנטיקה של מצבים נפשיים סובלים לא פעם מקשיי שחזור, ובדיקה עצמאית כזאת מעמידה את אחד המודלים המרכזיים בתחום במבחן ממשי.






