גירושי הורים הם אחד האירועים המשפחתיים שמטלטלים ילדים ומתבגרים, ולעיתים הם משאירים חותם על הרווחה הנפשית שלהם שנים קדימה. ובכל זאת, כמעט שאין התערבויות שפונות ישירות אל המתבגרים עצמם. רוב העזרה מופנית להורים או לילדים צעירים יותר, ולרוב היא מגיעה רק אחרי שהקשיים כבר צצו. מה יקרה אם נשים את המתבגרים במרכז, ונעבוד על הקשר הרגשי שלהם עם אמא ועם אבא כאחד?
המחקר הזה בוחן שאלה כזאת בדיוק: האם תוכנית קבוצתית קצרה, שנשענת על תיאוריית ההיקשרות, יכולה לעזור למתבגרים להסתגל לגירושי הוריהם? החוקרים בנו תוכנית מיוחדת בת עשרה מפגשים שבועיים, בהנחיית זוג מטפלים. במפגשים עסקו המשתתפים בדימוי עצמי, בתקשורת ובאמון, בפתרון קונפליקטים ובתחושת שייכות, באמצעות משחקים, משחקי תפקידים וכתיבת מכתבים להורים.
במחקר השתתפו 30 מתבגרים צ'יליאנים בני 12 עד 16, שהוריהם נפרדו לאחרונה. הם חולקו באקראי לקבוצת התערבות ולקבוצת ביקורת, והוערכו ארבע פעמים לאורך שנה: לפני התוכנית, ואחר כך שלושה, שישה ושנים-עשר חודשים אחריה. החוקרים בדקו שלושה מדדים של רווחה סובייקטיבית: שביעות רצון מהחיים, רגשות חיוביים ורגשות שליליים. האם משהו השתנה, ומתי? ומה קורה כשהמדגם קטן והנתונים מציבים אתגרים סטטיסטיים? התשובות מחכות בפנים.






