מיליוני אנשים ברחבי העולם רוכשים מכשירי מעקב כושר הנלבשים על פרק כף היד, מתוך אמונה שהם מספקים תמונה מדויקת של קצב הלב שלהם בזמן אימון, מנוחה או שינה. מכשירים אלו, כמו Fitbit, הפכו לכלי מחקר נפוץ גם בתחום הביו-רפואי, ומשמשים לבחינת השפעות טיפוליות, מעקב אחר מחלות כרוניות ואף כמוטיבציה לשינוי הרגלים בריאותיים. אך עד כמה ניתן לסמוך על הנתונים שהם מציגים כאשר משווים אותם למכשור רפואי מקצועי?
המחקר הנוכחי מתמקד בדגם Fitbit Charge 2, שמסתמך על טכנולוגיית PurePulse הקניינית למדידת קצב הלב באמצעות פוטופלטיזמוגרפיה (PPG), טכניקה אופטית הבוחנת שינויים בנפח הדם ברקמה. בעוד שדגמים קודמים של אותה חברה נבדקו בעבר ונמצאו בהם הטיות שונות ביחס למכשירי ייחוס, לא פורסם עד כה מחקר שבחן את הדגם המשודרג הזה. השאלה שעמדה בבסיס המחקר הייתה פשוטה אך משמעותית: כמה ניתן לסמוך על הנתונים שמציג Fitbit Charge 2 בהשוואה למדידת אלקטרוקרדיוגרם (ECG), הנחשבת לשיטת הייחוס המדויקת ביותר לניטור פעילות הלב?
כדי לבחון זאת, חמישה עשר משתתפים חוברו במקביל לאלקטרודות ECG ולמכשיר Fitbit Charge 2, ונדרשו לרכוב על אופני כושר סטטיים במטרה להעלות את קצב הלב שלהם על פני טווח רחב ככל האפשר. הנתונים משני המכשירים נאספו ונותחו באמצעות שיטות סטטיסטיות מקובלות להערכת הסכמה בין מכשירי מדידה. האם הטכנולוגיה האופטית הנוחה והזמינה עומדת בסטנדרט הקליני הנדרש?
