ארגונים לא ממשלתיים ברחבי העולם מוכרים בעיקר כספקי שירותים וכגורמי סנגור, אך בשנים האחרונות גובר העניין במעורבותם גם בביצוע מחקר בריאותי בפועל. הרעיון מפתה: מי טוב מהם בזיהוי שאלות מחקר רלוונטיות מהשטח, בגישה לאוכלוסיות ובתרגום ממצאים לפעולה? אלא שהמעבר ממתן שירותים לביצוע מחקר איכותי אינו טריוויאלי, ודורש משאבים שלא כל ארגון מחזיק בהם באותה מידה.
עד כה, מרבית הידע על יכולת מחקר מתמקד במוסדות אקדמיים ובמכוני מחקר, ומעט מאוד ידוע על מה שקורה בתוך ארגונים לא ממשלתיים עצמם, ובמיוחד בארגונים מקומיים במדינות מתפתחות. מה בעצם עומד בין ארגון לא ממשלתי לבין היכולת לבצע מחקר משמעותי? האם זו שאלה של תקציב בלבד, או שיש כאן שכבות עמוקות יותר הנוגעות לזמן, למיומנויות ולסדרי עדיפויות פנימיים וחיצוניים?
כדי לבחון שאלות אלו נערך מחקר מעמיק בשלושה ארגונים לא ממשלתיים הפועלים במלאווי, במגוון גדלים ומבנים: ארגון מקומי, סניף של ארגון בין־לאומי גדול וסניף של ארגון בין־לאומי בגודל ממוצע. באמצעות עשרות ריאיונות, קבוצות מיקוד ותצפיות שנערכו לאורך חצי שנה בשטח, נבחנו ההבדלים המפתיעים בין הארגונים, וההשלכות המעשיות עבור ארגונים ותורמים המבקשים לחזק את מקומו של המחקר בעולם השלישי.
