כשההוראה עוברת לבית הספר, איך גורמים לתלמידים באמת לחשוב, לא רק לענות? זו בדיוק השאלה שעמדה על הפרק בכיתה י"א למדעי החיים, אחרי שהתברר שהתלמידים דווקא הסתדרו יפה כשנבחנו בעל פה, אבל נתקעו לגמרי כשקיבלו שאלות בית רגילות. משהו בדרך שבה הם ניגשים לבעיות לא עבד, ובדיוק אז הגיעה גם מגפת הקורונה וטרפה את כל הקלפים, כי פתאום היה צריך ללמד הכל מרחוק, בלי מעבדות, בלי לוח, בלי המפגש הפיזי הרגיל.
השאלה שעלתה הייתה פשוטה להגדרה אבל לא פשוטה למענה: אפשר בכלל לפתח חשיבה ביקורתית ויכולת פתרון בעיות אצל תלמידים דרך מסך מחשב? ואם כן, איך עושים את זה נכון?
הפתרון שנבחן שילב שני מרכיבים שלא כל כך רגילים לראות יחד. מצד אחד מודל הוראה מבוסס חקר מודרך שמחלק את התלמידים לקבוצות קטנות עם תפקידים משלימים, ומצד שני כלי דיגיטלי ליצירת מפות חשיבה צבעוניות ואינטראקטיביות, שהתלמידים בנו יחד באופן מקוון תוך כדי לימוד על מערכת הנשימה ומערכת ההפרשה בגוף האדם. לאורך שני מחזורי הוראה, נאספו נתונים מדוקדקים על חמישה מדדים שונים של חשיבה ביקורתית, מניסוח בעיה ועד הסקת מסקנות, וארבעה מדדים של פתרון בעיות, מזיהוי הבעיה ועד שמירה על הפתרון שנבחר.
התוצאות, ואיך בדיוק כל אחד מהמדדים האלה הגיב לשילוב הזה, שוות עיון ממש מקרוב.
