מה קורה כשמדינה מנסה לשלב מוסד שיפוטי מסורתי של קהילת עולים בתוך מערכת הרווחה והגישור שלה? בקהילת יהודי אתיופיה ידעו לפתור סכסוכי משפחה, רכוש ונישואין בעזרת "שמגלוץ", זקנים מכובדים שנהנו מסמכות מוסרית. לאחר העלייה לישראל השתנו יחסי הכוחות במשפחה, גברו הגירושין והאלימות, ועובדים סוציאליים התקשו להבין אנשים שמדברים בפתגמים ובמטפורות. בעיר גדולה בדרום הוקם מרכז גישור שמעסיק את הזקנים האלה כמתנדבים לצד אנשי מקצוע ישראלים.
המאמר מבקש לבחון את המפגש הזה משני צדדיו. כיצד פועלים השמגלוץ במסגרת חדשה, מה נשאר מדרכם המסורתית ומה השתנה בה? ומה קורה בצד השני: האם החברה הקולטת, באמצעות אנשי המקצוע שלה, משתנה בעקבות המפגש, או שהיא רק מאפשרת לקהילה לשמור על ייחודה? השאלה נוגעת לדרך שבה מדינות מתמודדות עם גיוון תרבותי, ולשאלה אם רב־תרבותיות היא באמת דו־שיח או רק דו־קיום.
המחקר איכותני. הוא מבוסס על ראיונות עומק עם 12 מתוך 14 השמגלוץ בעיר, ועם כעשרים אנשי מקצוע, ובהם ראשת מרכז הגישור ועובדים סוציאליים. לצד הראיונות נבחנו חומרים כתובים של המרכז, כמו חוברות וטפסים באמהרית. התוצאה היא מבט אל תוך חדר הגישור, אל השלבים שבהם הסכסוך מטופל, ואל השאלה מי באמת מלמד את מי.
