עולם העבודה של היום מצפה מעובדים לא רק למלא את תפקידם הרשמי, אלא גם לתרום ביוזמתם למען הסביבה, בין אם באמצעות חיסכון במשאבים, מיחזור או קידום פרקטיקות ירוקות. אבל מה קורה כשהעובדים מרגישים שהארגון שבו הם עובדים פועל מתוך שקיפות מוגבלת, קידום פוליטי והחלטות מוטות אינטרסים אישיים? האם תחושת עוול כזו עלולה לשחוק את הנכונות להשקיע מעל ומעבר גם בתחום הסביבתי, אפילו כשהארגון מכריז בקול רם על מחויבותו לקיימות?
מאמר זה בוחן שאלה זו לעומק, תוך התמקדות בסקטור הטכנולוגיה וההיטק בהודו, ענף המצוי בעין הציבורית מבחינת סטנדרטים סביבתיים וחשוף לרגולציה מחמירה יחסית. החוקרים מבססים את הניתוח שלהם על תיאוריית החליפין החברתי, ומציגים מודל שבו האקלים הפסיכולוגי הירוק בארגון משמש כמעין עדשה פרשנית שבאמצעותה עובדים מפרשים את כוונות הארגון האמיתיות. לתוך התמונה נכנס גם משתנה נוסף, מסקרן ומורכב לא פחות: מנהיגות טרנספורמטיבית ירוקה. האם מנהיגות מעוררת חזון סביבתי יכולה לשמש כמגן מפני האפקטים השליליים של פוליטיקה ארגונית, או שמא היא פועלת בכיוון הפוך בדיוק?
באמצעות סקר שנערך בקרב יותר מ-650 עובדים בחברות טכנולוגיה במרכזי היי-טק מרכזיים בהודו, ותוך שימוש בכלים מבוססים ובמודלים סטטיסטיים מתקדמים, מציע המאמר תמונה עשירה ומאתגרת של הדינמיקה בין ממשל ארגוני, תחושת הגינות ומעורבות סביבתית אמיתית.
