ילד בן שמונה שמכין ארוחות ומטפל באחיו הקטנים. נערה שמשמשת אוזן קשבת לאמא שלה בכל משבר רגשי. ילד שמתרגם להוריו המהגרים או החירשים את העולם שמסביבם. כל אלה הם מצבים שבהם הילד נוטל על עצמו תפקיד של הורה. בספרות המקצועית התופעה נקראת פרנטיפיקציה, והיא נחקרת בהקשר של עוני, התמכרות, מחלות נפש וסכסוכים בין הורים. אלא שמתחת למושג אחד מסתתרות הגדרות רבות, וקשה לדעת אם החוקרים בכלל מדברים על אותו דבר.
הסקירה הזאת יוצאת לברר איך מבינים את הפרנטיפיקציה בספרות האקדמית ואיך מודדים אותה. מה בדיוק נחשב לפרנטיפיקציה, אילו ממדים יש לה, במה היא שונה מתופעות קרובות כמו אדולטיפיקציה וטריאנגולציה, ואילו שאלונים משמשים לבדוק אותה ובאיזו מידה אפשר לסמוך עליהם.
החוקרים אספו מחקרים מהמאגרים Scopus ו-Web of Science, סיננו מאות פרסומים לפי כללי PRISMA-ScR, וניתחו בסופו של דבר עשרות מחקרים כמותניים, איכותניים ותיאורטיים. הם עשו זאת כדי למפות את השדה, לזהות פערים ולבדוק אם הכלים שבידינו תואמים את ההגדרות שמציעה התיאוריה. מי שעובד עם ילדים, מתבגרים ומשפחות, או חוקר אותם, ימצא כאן מבט מסודר על מושג שנוגע בשאלה עדינה: מתי עזרה של ילד בבית כבר הופכת לנטל.
