מה קורה כשמסתכלים על ממוצעים של פונקציה לא לאורך כל המספרים השלמים, אלא רק לאורך המספרים הראשוניים, אותם אבני בניין סתומות ובלתי צפויות? בתורת הארגודיות שואלים אם ממוצעים כאלה מתכנסים כמעט בכל נקודה. בורגיין הראה שכן עבור פונקציות בריבוע אינטגרביליות, וירדל הרחיב זאת לכל פונקציה בחזקה גדולה מ-1. אבל בקצה, כשהפונקציה רק אינטגרבילית, ההתכנסות נכשלת בהכרח. נשאלת אפוא השאלה המרתקת: כמה קרוב אפשר להגיע לקצה הזה? האם קיים מרחב פונקציות שקרוב מאוד למרחב האינטגרביליות, ובו ההתכנסות עדיין מובטחת?
המאמר מנסה למצוא את הגבול העדין הזה בעזרת מרחבי אורליץ' ובעזרת הערכות מסוג חלש לפונקציה המקסימלית. כדי להגיע לשם החוקרים עוברים מהמערכת הדינמית אל המספרים השלמים באמצעות עקרון ההעברה של קלדרון, ומפרקים את האופרטור המקסימלי לשני חלקים שמאזנים זה את זה. בדרך הם נשענים על שיטת המעגל של הרדי וליטלווד, על סכומי גאוס ואופייני דיריכלה, על משפט פייג' לגבי ראשוניים בסדרות חשבוניות, ועל השאלה העדינה מה קורה אם קיים אפס סיגל. ההשלכות נוגעות גם לתלות המדויקת בחזקה p בתורת ℓ^p.
זהו סיפור על איזון בין שיטות אנליטיות עמוקות מתורת המספרים לבין כלים קלאסיים של אנליזה הרמונית, שמוביל אל השאלה כמה קרוב לקצה אפשר ללכת.






