כשאנחנו לוחצים על מתג והאור נדלק, אנחנו לא רק מבצעים פעולה. אנחנו גם חווים תחושה שברורה לנו מאליה: אני זה שגרם לזה. תחושת השליטה העצמית הזו נראית פשוטה, אבל מאחוריה פועלים תהליכים מורכבים שמשלבים את מה שהגוף מצפה שיקרה עם מה שהעולם החיצוני מחזיר לנו בפועל. השאלה המסקרנת היא מה קורה לתחושה הזו כשהחושים משתנים והניסיון שנצבר לאורך השנים גדל. האם היא נחלשת, האם היא נשארת יציבה, או שאולי היא פשוט נבנית אחרת?
חוקרים מבחינים בין שני רבדים של התחושה הזו: השיפוט המודע והמפורש של "האם אני גרמתי לכך", לבין חוויה בסיסית ואוטומטית יותר, שאפשר לגלות רק בעקיפין, דרך עיוות עדין בתפיסת הזמן שבין הפעולה לתוצאתה. רוב המחקרים הקיימים על הגיל התמקדו בעיקר ברובד המודע, ובדקו אותו במשחקי מחשב מלאכותיים למדי.
במחקר הזה השוו החוקרים בין שלושים צעירים לשלושים מבוגרים בני כשישים, במשימה יומיומית יחסית: לחיצה על לחצן שמדליק נורה, כשהנורה נדלקת אחרי השהיות שונות. המשתתפים העריכו את הזמן שעבר ודירגו עד כמה הרגישו שהם גרמו להדלקה, ובמצב אחר רק צפו בלחיצה שנעשתה על אצבעם. כך אפשר היה לבחון את שני רבדי השליטה זה לצד זה, ולהציג את הממצאים מול כמה תיאוריות מתחרות על האופן שבו המוח מרכיב את תחושת הסיבתיות.






