דימוי גוף שלילי נמצא בלב הפרעות האכילה. הוא מלווה את ההפרעה, מקשה על ההחלמה ומגדיל את הסיכון לחזרה של המחלה. הטיפולים הקיימים עוזרים, אבל רבות מהמטופלות נושרות באמצע, ורבות אחרות חוזרות לסימפטומים גם אחרי שסיימו טיפול. השאלה היא אם אפשר להוסיף כלי פשוט, שנעשה מהבית, ושמטפל ברובד עדין יותר: האופן שבו המוח מחליט מה נחשב "רזה" ומה נחשב "שמן".
המחקר בוחן גישה שנוסתה עד כה בעיקר בקרב נשים בוגרות. במשימה ממוחשבת, המשתתפות רואות תמונות של דמות נשית בגדלי גוף שונים ומסווגות כל אחת מהן. בהמשך המשוב שהן מקבלות מוסט במעט, וכך אולי משתנה הגבול הפנימי שלהן בין הקטגוריות. החוקרים שואלים אם התהליך הזה יכול לעזור גם לנערות עם אנורקסיה, שמקבלות במקביל את הטיפול הרגיל, ואם הוא משפר את תחושתן כלפי הגוף ואת תסמיני ההפרעה.
במחקר השתתפו שתים עשרה נערות בהולנד. נעשה בו שימוש בתכנון חד-מקרי: כל נערה שימשה כביקורת של עצמה, ונקודת תחילת האימון נקבעה אקראית. הנערות דיווחו מדי ערב על הרגשתן, ועברו שישה מפגשים קצרים בבית. בנוסף נבדקו הקבילות של האימון בעיניהן ומספר המפגשים הנחוץ. המחקר נוגע בשאלה רחבה יותר: האם אפשר לפתח טיפולים זמינים וזולים שישלימו את הטיפול הקיים, ומה צריך לעשות כדי שמתבגרות ירצו להשתמש בהם.






