דמיינו קו חוף שמשתרע על פני כ-2830 קילומטרים, שני ארכיפלגים אטלנטיים, מרינות, נמלי שיוט ועשרות תחנות נאוטיות המפוזרות ברחבי המדינה. פורטוגל מוצגת כיעד עולה בתחום התיירות הנאוטית, אך מסתבר שאין אפילו הגדרה בינלאומית מוסכמת למונח הזה, והבלבול המושגי בין תיירות ימית, חופית ותיירות שיוט רק מעמיק את האתגר להבין מה בעצם כולל התחום. איך אפשר לפתח תיירות בת קיימא בים ובנהרות כשאין שפה משותפת אפילו להגדיר את מה שמפתחים?
המאמר בוחן את מערכת התיירות הנאוטית הפורטוגזית מזווית חדשה: כיצד היא מציגה את עצמה לעולם, ובאיזו מידה ההצגה הזו משקפת ערכים של קיימות סביבתית, חברתית וכלכלית. המחקר בוחן שלוש שאלות מרכזיות: מהם המאפיינים הייחודיים של התיירות הנאוטית בפורטוגל, כיצד נבנית דמות היעד המוצגת של התחום, והאם עקרונות קיימות משוקעים בתוכה בפועל.
לשם כך נערך ניתוח תוכן איכותני שיטתי של אתרי אינטרנט רשמיים, מסמכי חקיקה, תוכניות ממשלתיות ולוגואים של גופים שונים הפעילים בענף, בשלושה שלבי מחקר עוקבים שכיסו את הרשויות הממשלתיות, רשתות התחנות הנאוטיות והתשתיות התומכות כמו מרינות ונמלי שיוט. ניתוח זה נבנה על מודל תיאורטי חדש המבחין בין שלושה מימדי קיימות. התוצאות חושפות תמונה מורכבת ומעניינת של האופן שבו יעד תיירותי מציג את עצמו, ומזמינות שאלה מרתקת: האם ההבטחה השיווקית תואמת את המחויבות האמיתית לסביבה הימית?
