כ-70% משטחה של שווייץ מכוסה בהרים, וכמעט מאה שנה זה נחשב לחיסרון כלכלי חד וברור עבור הכפרים ההרריים. ובכן, מסתבר שלא כל היישובים ההרריים חוו את אותו גורל: חלקם דווקא הצליחו לצמוח בקצב מרשים, לא פחות מיישובים בגובה נמוך. מה עומד מאחורי הפער הזה?
המאמר בוחן את התפתחות אזורי הסקי בשווייץ בין השנים 1940 ל-1982, כאשר גל בנייה נרחב של מסילות רכבל ומתקני הרמה הפך פסגות מבודדות ליעדי תיירות משגשגים. השאלה המרכזית שהמחקר מבקש לענות עליה היא האם, וכיצד, הגישה למתקני סקי חדשים השפיעה על ההתפתחות הכלכלית ארוכת הטווח של היישובים שקיבלו אותה, בהשוואה ליישובים אלפיניים דומים שנותרו מחוץ למפת הסקי.
לצורך כך נבנה מסד נתונים היסטורי ומקיף הכולל את כל מתקני הרכבל שנבנו אי פעם בשווייץ, בשילוב נתוני אוכלוסייה, תעסוקה, הכנסות והכנסות ממסים על פני עשרות שנים. באמצעות שיטת השוואה סטטיסטית בין 94 יישובים שקיבלו גישה לאזור סקי לבין 133 יישובים שלא קיבלו גישה כזו, נבחנת השאלה אם ההשקעה בתשתיות סקי אכן הובילה לצמיחה כלכלית משמעותית, ואם כן, באילו מנגנונים היא התבטאה.
המאמר גם מעורר שאלות רחבות יותר על התלות שנוצרה בין רשויות מקומיות למפעילי תיירות החורף, ועל האתגרים העתידיים בעידן של שינויי אקלים ואי-יציבות במפלס השלג הטבעי.
