כשאיתמר בן גביר מכריז "אנחנו בעלי הבית", הוא מבטא תחושה של שייכות טבעית ומובנת מאליה לארץ. אבל מהיכן נובעת תחושת הבעלות הזו, ובאילו כלים מושגיים ופדגוגיים היא נבנית בעולמם של הציונים הדתיים? האנתרופולוגיה נוטה לתאר שיבה הביתה ואותנטיות לאומית במושגים של מרחב וגיאוגרפיה. המאמר שואל אם יש כאן משהו שהמבט המרחבי מחמיץ: האם הקשר אל המולדת נרקם בראש ובראשונה דרך הטקסט, ובמיוחד דרך הדרך שבה לומדים וקוראים את התנ"ך.
המחבר יוצא מהבחירות בישראל בנובמבר 2022 ומציג זירה מרתקת: מדי שנה, בשלושת השבועות שלפני תשעה באב, מתקיימים שני כנסי תנ"ך מנוגדים לציבור הדתי לאומי. האחד נקרא "תנ"ך בגובה העיניים", והאחר "תנ"ך בגובה השמיים". מאחורי הכותרות מסתתרים חילוקי דעות עמוקים על סמכות, על מסורת, על מקומו של המחקר האקדמי ועל השאלה מה בעצם קורה לאדם כשהוא חוזר לארצו ולספרו.
המאמר נשען על ניתוח שיח של מדיה ציונית דתית פופולרית ושנויה במחלוקת: ספרי רבנים, בלוגים, מאמרים בעיתונות והקלטות של הרצאות ודיונים בכנסים. לצד אלה מובאים תיאורים אתנוגרפיים של הרצאות פומביות וראיונות עם מחנכים בבתי ספר תיכוניים ובמדרשות. התוצאה היא מבט אנתרופולוגי על ויכוח פנימי סוער, שמתברר כקשור קשר הדוק לשאלות של זהות, בעלות ופוליטיקה.






