מי שעובד שעות ארוכות עם כאב של אחרים נדרש לא פעם להיות עדין, סבלני ומקבל כלפי מטופליו, אבל האם הוא מצליח להיות כזה גם כלפי עצמו? מטפלים ופסיכולוגים, ובמיוחד אלה שבתחילת דרכם, חשופים לשחיקה ולתשישות רגשית, ובכל זאת ההכשרה שלהם כמעט אינה כוללת תרגול של יחס חומל כלפי עצמם. אחת הסיבות האפשריות היא שהידע על הנושא מפוזר בין מקורות רבים, ואיש לא ריכז אותו למקום אחד.
המאמר הזה מבקש לעשות סדר: מה אנחנו באמת יודעים מהמחקר האמפירי על התועלת שמפיקים אנשי בריאות הנפש מחמלה עצמית? האם היא קשורה לרווחה, לעמידות מול לחץ, לאיכות העבודה ולקשר עם המטופלים?
כדי לענות על השאלה ערכו המחברים סקירה שיטתית. הם חיפשו במאגר PsycInfo, סיננו את התוצאות בשני שלבים בידי שני חוקרים עצמאיים, ובחנו מחקרים מסוגים שונים: ניסויים, מחקרי חתך ומחקרים איכותניים. לצדם נוספה סקירה משלימה על תוכניות מבוססות מיינדפולנס וחמלה. התמונה שמצטיירת מהחיבור בין כל אלה מעניינת במיוחד, והיא מעלה גם שאלות פתוחות על מה שעדיין חסר במחקר.
