מה קורה לצעירים שנולדו וגדלו במדינה, דוברים את שפתה ולומדים בבתי הספר שלה, אך במשך שנים חיו בצל איום מתמיד של גירוש, כי החוק לא הכיר בהם כאזרחים? בישראל של שנות התשעים והאלפיים גדל דור כזה: ילדיהם של עובדים זרים מהפיליפינים, מאמריקה הלטינית ומאפריקה. כשבני גילם הישראלים התגייסו לצה"ל בגיל 18, הם נשארו בחוץ. אחרי מאבק ציבורי העניקה המדינה לכ-1,500 מהם תושבות קבע, וכך נפתחה בפניהם דלת הצבא, מצב נדיר יחסית בעולם.
הצבא נחשב בישראל לאחד המוסדות המרכזיים של שייכות לקולקטיב. אבל האם הוא מסוגל להכיל דווקא את מי שהודר מן החברה בילדותו? והאם האפליה שחוו בבית הספר וברחוב ממשיכה ללוות אותם גם במדים, או שהמפגש עם חיילים אחרים משנה את התמונה? שאלת המחקר עוסקת בדפוסי ההכלה והשייכות שהתפתחו אצל הצעירים האלה במהלך השירות.
כדי לבדוק זאת שילבו החוקרים כמה מקורות מידע: סקר דיגיטלי בעברית שמילאו 154 משתתפים, ראיונות עומק חצי מובנים עם 26 חיילים ובוגרי צבא, וצפייה במרחב הדיגיטלי של הקהילה בפייסבוק לאורך שנים. התוצאה היא מבט מקרוב על רגע שבו מעמד משפטי, חוויה יומיומית וזהות נפגשים.






