מה קורה כשמנסים להבין את הנפש האנושית בעזרת ניסוי קצר במעבדה? הפסיכולוגיה הניסויית הבסיסית מבוססת על רעיון מפתה: אם מפשטים את המצב, מסלקים כל הסחת דעת ומבודדים מנגנון אחד, אפשר לגלות חוקים כלליים, בדומה לאופן שבו הפיזיקה גילתה את חוקי הנפילה. אלא שנוצה וכדור פלדה בוואקום מתנהגים אחרת מאדם שיושב מול מסך ומנסה לזכור צורות צבעוניות. אנשים חושבים על מטרת הניסוי, על הארוחה הבאה ועל איך הם נראים בעיני אחרים, ומוזיקת רקע או לבוש הנסיין עשויים לשנות את התוצאות.
המאמר שואל עד כמה אפשר באמת לגבש ידע כללי על התנהגות אנושית בשיטה הניסויית, ואילו מגבלות, עקרוניות ומעשיות כאחד, מונחות בדרכה. אילו תנאים צריכים להתקיים כדי שהתנהגות תהיה כפופה לחוקים, והאם הם מתקיימים במעבדה?
המחברים בוחנים את השאלה בעזרת ניתוח תאורטי של לוגיקת הניסוי במדעי הטבע ושל אימוצה בפסיכולוגיה. הם נשענים על ממצאי מחקרי שחזור רחבי היקף, על פרויקטים שבהם עשרות צוותים ניתחו אותם נתונים בדיוק, ועל מחקרי חקר הכאוס ועל דוגמאות מפורטות מתחומי הזיכרון, הקשב והרגש. התמונה שמצטיירת מעוררת מחשבה גם על המשמעות של המושגים הנפוצים ביותר בפסיכולוגיה, ועל מה שהניסוי יכול ואינו יכול לומר על הסיבות שבגללן אנשים עושים את מה שהם עושים.






