מדוע קבוצה אחת בתוך המיעוט הערבי בישראל מרגישה קרובה למדינה ולמוסדותיה, בעוד קבוצות אחרות מצויות מזה עשורים במתח עמוק מולה? הדרוזים אינם שונים משאר הערבים בישראל באי השוויון הסוציואקונומי שהם חווים, ובכל זאת התנהגותם הפוליטית שונה בבירור. הם מצביעים בעיקר למפלגות ציוניות, נעדרים ברובם מאירועי המחאה האלימים, ורואים עצמם בראש ובראשונה דרוזים ואחר כך ישראלים.
המאמר שואל אם הקרבה הזאת הייתה קיימת מאז קום המדינה, או שהיא נבנתה בהדרגה. הוא בודק מהיכן נובעת ההבחנה בין הדרוזים לשאר הערבים, האם היא תוצר של החלטות ממשלתיות מכוונות, והאם אפשר ללמוד ממנה על יחסי רוב ומיעוט גם במדינות אחרות. את התשובות מחפשים בשני מושגים מעולם חקר השלום והביטחון: שלום שלילי, שמשמעו היעדר אלימות באמצעות שליטה, ושלום חיובי, שמבוסס על שילוב ותחושת שותפות.
כדי לברר זאת צוללים המחברים לתוך ארכיון צה"ל וארכיון המדינה, וקוראים באופן ביקורתי אלפי מסמכים פתוחים עד תחילת שנות ה-60: פרוטוקולים של דיונים פנימיים, מכתבים ותכתובות של יחידות צבא ומשרדי ממשלה. הם משווים אותם לתיאור המקובל בהיסטוריוגרפיה, ובודקים בכל פעם מי כתב, למה ומה נשאר בלתי אמור. כך נחשפת תמונה מפתיעה של ימי המדינה הראשונים, ושל הדרך שבה נקבעו גבולות החברה הישראלית.






