דיבור באנגלית נחשב לאחד האתגרים הגדולים ביותר עבור תלמידים רבים ברחבי העולם, ואינדונזיה אינה יוצאת דופן: גם אחרי שנים של לימוד פורמלי, תלמידי תיכון רבים מתקשים לפתוח את הפה ולדבר בביטחון. מה עומד מאחורי הקושי הזה? האם מדובר רק בחוסר תרגול, או שיש כאן משהו עמוק יותר הקשור לאמונה הפנימית של התלמיד ביכולתו שלו?
מחקר זה יוצא לבחון את התופעה דרך העדשה של תיאוריית המסוגלות העצמית, ומנסה להבין כיצד ארבעה מקורות פסיכולוגיים מרכזיים, חוויות הצלחה אישיות, צפייה בהצלחת אחרים, עידוד ומשוב מילולי, ומצבים רגשיים ופיזיולוגיים, משתלבים ומשפיעים זה על זה ועל הביטחון של תלמידים לדבר אנגלית. השאלה המרכזית: אילו מהמקורות הללו הם באמת המנבאים המשמעותיים, ואילו פועלים בעקיפין בלבד, אם בכלל?
כדי לענות על כך, נאספו נתונים מ-329 תלמידי כיתה י' בבתי ספר עיוניים ומקצועיים באינדונזיה, באמצעות שאלונים ייעודיים שתורגמו ואומתו לשפה המקומית. באמצעות כלים סטטיסטיים מתקדמים של מודל משוואות מבניות, המחקר בוחן את מארג הקשרים המורכב בין המקורות השונים, ומציע תמונה עשירה ומפתיעה על האופן שבו נבנה, או נשחק, הביטחון של תלמיד צעיר לדבר שפה זרה.
