סטודנטים רבים מתבקשים להעריך את עבודתם לפני שמישהו אחר עושה זאת עבורם, אך מה קורה ברגע האמת, כשהם מגלים שההערכה שלהם לא תאמה את המציאות? הערכה עצמית נחשבת מזה שנים לכלי פדגוגי רב ערך, המסייע בפיתוח ויסות עצמי, מודעות לתהליך הלמידה ואפילו שיפור בביצועים. אבל מחקרים מראים שוב ושוב כי סטודנטים מתקשים להעריך את עצמם בדייקנות, ונוטים להתרחק מהסטנדרטים שמציבים מרצים ומומחים בתחום. השאלה המעניינת שמאמר זה מבקש לבחון אינה רק עד כמה מדויקת ההערכה העצמית, אלא מה קורה רגשית ומוטיבציונית ברגע שבו מתגלה הפער בינה לבין ציון חיצוני אובייקטיבי. האם גילוי כי העריכו את עצמם ביתר פוגע ברגשות ובביטחון העצמי? והאם גילוי הפוך, שבו הביצוע היה טוב יותר מהצפוי, דווקא מחזק אותם?
כדי לענות על כך, נערך ניסוי מבוקר בקרב סטודנטים לפסיכולוגיה, שכתבו חיבור אקדמי, העריכו אותו בעצמם, קיבלו משוב בתנאים שונים, ולבסוף נחשפו לציון שקיבלו מהמרצה לצד הציון שנתנו לעצמם. לאורך התהליך כולו נמדדו רגשותיהם ותחושת המסוגלות העצמית שלהם שוב ושוב, במטרה להבין כיצד בדיוק רגע הגילוי הזה מעצב את החוויה הפנימית שלהם כלומדים.
