כמעט כל סטודנט לסיעוד פוגש במהלך ההכשרה הקלינית מטופל שמת. עבור חלק מהם זו חוויה מעצבת, ועבור אחרים היא מקור לחרדה, לבלבול ולרצון להתרחק. הדרך שבה אחות עתידית מרגישה כלפי טיפול באדם שחייו מתקרבים לסיומם עשויה להשפיע על התקשורת עם המטופל ועם משפחתו, ועל איכות הליווי שיקבלו ברגעים הקשים ביותר. מכאן העניין העמוק בשאלה מה מעצב את העמדות האלה עוד לפני שהסטודנטים יוצאים לעבודה.
המחקר שואל אילו גורמים קשורים לעמדות של סטודנטים לקראת סוף לימודיהם כלפי טיפול בגוססים, בסביבה תרבותית שבה דת ומסורת נוכחות מאוד בחיי היומיום ובדרך שבה מדברים על מוות. האם המגדר של הסטודנט קשור לכך? האם מי שכבר עמד ליד מיטת גוסס, טיפל בקרוב משפחה בימיו האחרונים או השתתף בהרצאות על טיפול פליאטיבי מגיע עם יחס שונה? ואיזה תפקיד ממלאת עוצמת המחויבות הדתית, בין כגורם בפני עצמו ובין כמשהו שעשוי לשנות את הקשר בין גורמים אחרים?
כדי לבדוק זאת מילאו כמעט כל הסטודנטים בשנה האחרונה בבית ספר גדול לסיעוד בריאד שאלון בשעת שיעור, ובו סולם מוכר שבודק עמדות כלפי טיפול בגוססים, שאלות על חוויות קודמות עם מוות ופריט על רמת המחויבות הדתית. הנתונים נותחו בכלים סטטיסטיים שבוחנים הבדלים בין קבוצות, קשרים בין משתנים והשפעות משולבות. כך אפשר לבדוק אילו מהגורמים שנראים מובנים מאליהם באמת קשורים לגישה של אחיות עתידיות אל סוף החיים.






