ילדים ילידים מהווים כ-5% מאוכלוסיית הילדים בקנדה, ואילו בטיפול חוץ-ביתי הם מהווים נתח גדול בהרבה. בערים מסוימות גם ילדים שחורים מיוצגים בו ביתר שאת. הנתונים האלה מעוררים שאלה קשה: האם מדובר בעניין של סיכון, של מדיניות, או של היסטוריה ארוכה שלא נעלמה? מערכת הגנת הילד מציגה את עצמה כחומלת ודואגת, אבל מי מוגדר כמי שמצילים, ומי מוגדר כמי שצריך להציל ממנו?
המאמר בוחן את הגישה שהפכה לשפה המקובלת בעבודה סוציאלית בקנדה מאז שנות התשעים, גישת ההתנגדות לדיכוי, ושואל אם היא באמת מצוידת להתמודד עם גזענות כלפי ילידים ושחורים. השאלה נבחנת על רקע עליונות לבנה כיסוד של האומה הקנדית, ועל רקע מדינת הרווחה שהתעצבה אחרי מלחמת העולם השנייה. בתווך עומד גם תפקידן של העובדות הסוציאליות הלבנות, שמתוארות כנושאות דימוי של אזרחות טובה ומיטיבה.
הכותבים אינם מסתפקים בנתונים. הם מציעים קריאה תיאורטית בהשראה פוסטסטרוקטורליסטית וחוברים למחשבתו של מישל פוקו על כוח וסובייקטיביות. הם מנתחים את ההיסטוריה של חוקי הגירה, בתי הספר המגורשים והכלכלה הפוליטית של רווחת הילד, ומשווים בין מסגרות תיאורטיות שונות: אנטי-גזענות, התנגדות לדיכוי, פמיניזם גזעי ביקורתי ואנטי-קולוניאליזם. הם מציגים גם את מיקומם החברתי שלהם כחלק מהניתוח. מי שמתעניין באופן שבו שפה מקצועית מתקדמת יכולה לשמר את מה שהיא מבקשת לשנות, ימצא כאן טיעון מרתק ולא נוח.
