כשהעולם נעצר בבת אחת והעבודה עברה אל הבית, מנהלים נאלצו לנהל אחרת. האם בעקבות זאת הם גם התנהגו אחרת? האם מי שהיה מנהיג תומך הפך למכווין, ומי שדרש הישגים הרפה? שאלות כאלה נוגעות לליבה של תיאוריית המסלול-מטרה, אחת מגישות המנהיגות הסיטואציוניות הידועות, שלפיה מנהיג טוב מתאים את סגנונו לצורכי העובדים ולתנאי הסביבה. בתקופת משבר, כשהכללים משתנים והוודאות נעלמת, ההתאמה הזאת נבחנת בעוצמה מיוחדת. ובכל זאת, התיאוריה זכתה לתשומת לב מועטה יחסית, ובוודאי בהקשר של המגפה.
המאמר שואל אם מנהיגים בארגונים קרואטיים שינו את סגנון המנהיגות שלהם בתקופת המגפה, ובודק גם אם יש הבדלים בין גברים לנשים, ואם גורמים כמו גיל, השכלה וגודל הארגון קשורים לסגנון הדומיננטי. השאלות נוגעות לארבעת הסגנונות שהתיאוריה מגדירה: תומך, משתף, מכווין ומכוון הישגים.
החוקרים פנו בדוא"ל לאלפי כתובות שנבחרו באקראי, וביקשו שמנהלים ומנהיגים בלבד ישיבו על שאלון הערכה עצמית מוכר בן עשרים היגדים. המשיבים התבקשו לתאר את התנהגותם לפני המגפה ובמהלכה, וכך אפשר היה להשוות בין שתי התקופות אצל אותם אנשים. הנתונים נבחנו בכלים סטטיסטיים שונים, כולל ניתוח גורמים ומבחנים להשוואת קבוצות. התמונה שמתקבלת עשויה להפתיע את מי שחושב שמשבר משנה הכול, ואת מי שחושב שהוא לא משנה דבר.






