כשהחיסונים נגד קורונה הגיעו סוף סוף, ברור היה שלא כולם יגיעו אליהם באותה קלות. מי שעובד במשמרות, מי שהאנגלית או הצרפתית אינן שפת האם שלו, מי שאין לו רכב או שאינו סומך על המערכת, מצא את עצמו מול מחסומים שאינם קשורים כלל לשאלה אם הוא רוצה להתחסן. קנדה ניסתה להתמודד עם זה בדרך מעניינת במיוחד: כל פרובינציה קבעה לעצמה איך ואיפה יחולקו החיסונים, וכך נוצרה מעין זירת ניסוי טבעית של אתרי חיסון המוניים, צוותים ניידים, מרפאות מקומיות, בתי מרקחת ויוזמות קהילתיות שהוקמו במיוחד עבור קהילות מסוימות.
השאלה שמעסיקה את החוקרים פשוטה לניסוח וקשה לתשובה: האם פתיחתו של ערוץ חלוקה חדש אכן הקטינה את הפער בשיעורי החיסון בין אוכלוסיות בעלות הכנסה נמוכה, מהגרים חדשים, מיעוטים נראים לעין ואנשים ללא תעודת בגרות לבין שאר האוכלוסייה? כדי לברר זאת הם קישרו נתונים מנהליים של מיליוני תושבים בשלוש פרובינציות, מניטובה, אונטריו וניופאונדלנד ולברדור, ועקבו אחר שיעורי החיסון חודש לפני הופעתו של כל ערוץ ואחריו. הם השוו את השינוי בקבוצות הללו לשינוי בקרב אחרים, בשיטה סטטיסטית שנועדה להפריד בין השפעת הערוץ לבין מגמות כלליות כמו התרחבות אספקת החיסונים.
מאחורי המספרים מסתתרות שאלות רחבות על האופן שבו מערכות בריאות מתכננות חירום, על מי נשאר מחוץ לתמונה כשהכול מתרחש במהירות, ועל מה נחוץ כדי שנוכל ללמוד מהמשבר הבא.
