מגפת הקורונה הפכה כמעט בן לילה מרצים ותיקים למורים מתחילים בעולם ההוראה המקוונת. קורסים שנבנו במשך שנים סביב מפגשים פרונטליים, דיונים חיים ומעבדות מעשיות, נאלצו לעבור שיפוץ דחוף תוך שבועות ספורים, ולעיתים אף ימים. מרצים רבים מצאו את עצמם מתמודדים לא רק עם אתגר פדגוגי, אלא בעיקר עם משאב שהפך לנדיר מכל: הזמן. כיצד ניתן לשמור על איכות הוראה גבוהה כאשר שעות ההכנה, המשוב והבדיקה מתרבות בקצב מסחרר, בעוד לוחות הזמנים האישיים של הסגל האקדמי עצמו קורסים תחת נטל של טיפול בילדים, מחלה או אי ודאות כלכלית?
מאמר זה יוצא לבחון שלוש טכניקות הוראה מוכרות מהעולם הפרונטלי, ובוחן כיצד ניתן לגייס אותן דווקא בתקופה של הוראה מרחוק כדי לחסוך זמן יקר למרצה מבלי לפגוע בחוויית הלמידה של הסטודנטים. באמצעות סקירת ספרות עשירה, החל מעבודתו הקלאסית של ג'ורג' מילר על מגבלות הזיכרון האנושי ועד למחקרים עדכניים על קהילות למידה מקוונות, וכן באמצעות דוגמאות מעשיות מתחומי לימוד שונים, נבחנת האפשרות לשלב בין הוראה אסינכרונית, פירוק חומר לחלקים קטנים וגישת הלמידה הזעירה. השאלה המרכזית שעולה היא האם אפשר לתכנן מראש קורס כך שהעומס על המרצה ירד באופן משמעותי במהלך הסמסטר, מבלי לוותר על איכות ההוראה, ואילו כלים פרקטיים באמת עומדים לרשות מי שמבקש לעשות זאת, הן בעיצומה של מגפה והן במצבי חירום עתידיים שאינם קשורים אליה כלל.
