דמיינו כפות ידיים מיוזעות ולב דוהר בכל פעם שצריך לדבר מול הכיתה או לפגוש חברים חדשים. תחושות כאלה נחשבות לעיתים "תקינות" בגיל ההתבגרות, אך עבור רבים מהן הן רק ניצוץ ראשון להפרעת חרדה חברתית שתלווה אותם גם בבגרותם. הטיפולים המקובלים, כמו טיפול קוגניטיבי התנהגותי ותרופות פסיכיאטריות, יעילים אך כרוכים בעלויות, בתופעות לוואי ובזמינות מוגבלת, ולכן עולה השאלה אם קיימת דרך נגישה, מהנה וזולה יותר להתמודד עם התופעה בגיל הרגיש הזה.
המאמר בוחן אפשרות מסקרנת: האם פסיכודרמה, שיטה תיאטרלית-טיפולית שפותחה כבר לפני כמאה שנה, יכולה לסייע לתלמידי תיכון להתמודד עם חרדתם החברתית? המחקר סוקר את שורשי הפסיכודרמה, מרכיביה ושלביה, ואת הידוע על מקורות החרדה החברתית בגיל ההתבגרות והשלכותיה מרחיקות הלכת. לאחר מכן מוצגת התערבות מעשית שבה עשרים תלמידים שאותרו כבעלי סימני חרדה חברתית השתתפו בסדרת פעילויות פסיכודרמה שנגעו בנושאים קרובים לחייהם, כמו יחסי הורה-ילד וקשרי חברות בכיתה ובפנימייה.
באמצעות שאלון חרדה בין-אישית שהועבר לפני ואחרי ההתערבות, וניתוח סטטיסטי של השינויים שנרשמו, מציע המאמר הצצה לשאלה אם דרמה יכולה להיות יותר מבידור, ולשמש כלי טיפולי אמיתי לבני נוער. האם תלמידים שגילמו את סיפוריהם על הבמה חוו שינוי משמעותי? ואילו תנאים משפיעים על מידת ההשפעה של השיטה?
