מה קורה כשאנחנו לא רק מספרים סיפורים אלא ממש בונים דרכם את המציאות? האם ייתכן שהדרך שבה אנו תופסים את העולם, מבינים את עצמנו ומנהלים יחסים עם אחרים מעוצבת קודם כל על ידי מבנים נרטיביים ולא על ידי עובדות "אובייקטיביות"? ג'רום ברונר, מאבות הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והתרבותית, לוקח אותנו למסע מעמיק בתוך האופן שבו בני אדם מייצרים משמעות דרך סיפור, וכיצד הסיפור עצמו הופך לכלי שמארגן את החוויה האנושית.
בעידן שבו הידע המדעי והאמפירי נתפס כמדויק ובלתי ניתן לערעור, ברונר מעז לשאול האם המוח האנושי בכלל פועל כך. הוא מביא לדיון תובנות מהיסטוריה, בלשנות, פסיכולוגיה, משפט, חינוך וספרות, כדי לחשוף מבנה נסתר אך עוצמתי שמלווה כל אדם: הנרטיב. ברונר אינו עוסק רק בסיפורים כצורת בידור או תקשורת, אלא כנוסחה תרבותית שדרכה אנו מבינים מהי פעולה, מהי כוונה, מהי סטייה, מהי נורמה ואפילו מהי אמת.
מה הופך רצף של התרחשויות לסיפור שמכונן מציאות? באילו תנאים אנחנו מקבלים גרסה של מציאות כסבירה או אמינה, גם אם איננו יכולים לאמת אותה מדעית? ואיך קורה שנרטיבים אישיים, משפחתיים או לאומיים מצטברים לכדי תרבות שלמה?
