מסעדה הומת אדם, פיצה שעומדת להגיע לשולחן ואנשים סביב שאוכלים ושותים. עבור אדם עם הפרעת אכילה, רגע יומיומי כזה יכול לעורר חרדה עזה, והחרדה הזאת איננה רק תסמין נלווה. היא נחשבת לחלק מהמנגנון ששומר על ההפרעה לאורך זמן, כי ההתנהגויות הקשורות בה מקלות זמנית על המצוקה ולכן חוזרות שוב. השאלה היא אם אפשר ללמד דרך אחרת להתמודד עם הרגע הזה.
המחקר הזה בוחן שתי דרכים מוכרות לוויסות רגשות: לשנות את הפרשנות של המצב כך שיתפרש כפחות מאיים, או לנסות להסתיר ולהדחיק את הרגש. ניסויי מעבדה קודמים השתמשו בתמונות או בסרטונים כדי לעורר רגש, ולכן נשאר ספק אם התוצאות משקפות את מה שקורה במציאות. החוקרים בחרו בגישה חדשנית יותר והציבו את המשתתפים במסעדת פיצה וירטואלית בעזרת משקפי מציאות מדומה.
במחקר השתתפו 45 בני נוער ומבוגרים עם אבחנה של הפרעת אכילה, שהוקצו אקראית לאחת משתי ההתערבויות. החוקרים מדדו את החרדה בכמה נקודות זמן, גם לפי דיווח עצמי וגם באמצעות מדדים גופניים כמו שונות קצב הלב ומוליכות העור. הם בדקו גם אם חומרת ההפרעה, תת-הסוג שלה והרגלי הוויסות הקיימים משפיעים על מי שמרוויח יותר מכל אסטרטגיה. האם הדרך שבה נבחר להתייחס לרגע מפחיד משנה את מה שנרגיש בו, ולמי היא משנה יותר?
