אלפרד היצ'קוק לא האמין בפסיכואנליזה. הוא לגלג עליה על המסך ומחוצה לו, והתרחק מרופאי נפש בחייו הפרטיים. ובכל זאת, שוב ושוב שב אל העולם של פרויד: אל חלומות מסתוריים, אשמה מודחקת, נשים קרות כקרח וגברים שנפשם מפוצלת. איך יוצר שחשד בתורה כל כך נעזר בה כדי לבנות כמה מהסרטים הזכורים ביותר בתולדות הקולנוע?
המאמר בוחן את מערכת היחסים המורכבת הזאת, שמשלבת משיכה והתנגדות, דרך שלושה סרטים של הבמאי: "מוקסם", "פסיכו" ו"מרני". הוא שואל מה הפך את הפסיכואנליזה לחומר גלם כה מועיל עבור קולנוען פופולרי, והאם היחס של היצ'קוק אליה, ערבוב של כבוד ולעג, מסביר מדוע חלק מהסרטים מצליחים יותר וחלק פחות.
הכותב קורא את הסרטים כטקסטים קולנועיים, מתעכב על סצנות מפתח כמו רצף החלום שעיצב סלבדור דאלי, ומציב אותם מול התיאוריה הפרויידיאנית, מול הראיונות של הבמאי ומול ביקורות פילוסופיות על התורה, בהן אלה של קרל פופר ולודוויג ויטגנשטיין. התוצאה היא מבט מפתיע על היחסים בין קולנוע, פסיכולוגיה ופילוסופיה של המדע, ועל השאלה מה קורה כשתיאוריה שאולי אינה נכונה עדיין מצליחה לרתק.
