רבי אלעזר בן ערך, "מעיין המתגבר" ותלמידו המובהק של רבן יוחנן בן זכאי, כמעט נעלם מהמסורת התלמודית. סיפור קצר מספר שהלך לשבת באמאוס, שכח את תלמודו ונשאר מאחור כשרבו ייסד את המרכז התורני ביבנה. בעקבות גדליהו אלון נהוג לראות בכך סימן לפרישה פוליטית מרבו אחרי החורבן, ואולי אף לחלק מהתנגדות רחבה יותר לנשיאותו של ריב"ז. אבל האם הקרע הזה באמת קרה? ומה בעצם יש באמאוס, עיר שיושבו בה חכמים ויהודים רבים, שיכול להסביר שכחת תורה?
המאמר שואל אם התמונה המקובלת נשענת על יסודות איתנים, או שמא היא תוצר של קריאה מסוימת במקורות. כדי לבדוק זאת נבחנות במבט ביקורתי הטענות שעליהן ביסס אלון את השערתו, לצד ארבע גרסאות הסיפור באבות דרבי נתן, בקהלת רבה ובתלמוד הבבלי. הגרסאות מושוות זו לזו ונקראות על רקע מדרשים מקבילים, מסורות על חכמים אחרים ועולמם התרבותי של חז"ל בארץ ישראל הרומית. בדרך מתעוררות שאלות על שיבושי מעתיקים, על מילים נדירות שהוחלפו במוכרות, ועל חגיגות פגניות שחכמים הכירו מקרוב.
התעלומה קשורה גם לשאלה רחבה יותר: עד כמה ניתן לשחזר את יחסי הכוחות בהנהגת היהודים בימים שאחרי החורבן מתוך סיפורים שנערכו דורות מאוחר יותר, ומה קורה כשסיפור אגדי אחד נקרא כעדות פוליטית.
