ניגריה היא הדמוקרטיה הגדולה ביותר באפריקה, ובכל זאת במערכת הבחירות האחרונות הגיעו לקלפיות פחות ופחות אזרחים. אנשים אינם נולדים עם עמדות פוליטיות. הן נרקמות לאורך החיים דרך המשפחה, בית הספר, כלי התקשורת, החברים, בית התפילה והמפלגות. השאלה היא מי מכל אלה באמת מניע אדם להצביע, להגיע לעצרת או להצטרף למפלגה, ומה משמעות הדבר לעתידה של דמוקרטיה צעירה ורב-תרבותית.
המחקר מתמקד במדינת באוצ'י שבצפון ניגריה, אזור שזכה עד כה לתשומת לב מועטה בהקשר זה. השאלה המרכזית היא באיזו מידה סוכני הסוציאליזציה הפוליטית משפיעים על היקף ההשתתפות של הבוחרים ועל אופייה, ומה אפשר ללמוד מכך על חיזוק הדמוקרטיה.
כדי לבדוק זאת פנו החוקרים לשאלון מובנה בסולם ליקרט, שחולק לשלושה חלקים: מאפיינים דמוגרפיים, התנהגות פוליטית וחשיפה לסוכני סוציאליזציה שונים. הם דגמו משיבים באופן אקראי מרובד מכלל אזורי השלטון המקומי במדינה, וגייסו 442 משתתפים. הנתונים נותחו בעזרת סטטיסטיקה תיאורית ומודל רגרסיה מרובה, שבחן אילו גורמים קשורים להשתתפות. המאמר משלב רקע על ירידת שיעורי ההצבעה בניגריה, תיאוריות פוליטיות על סוציאליזציה ונתונים מהשטח, וכך מציע מבט אל מה שמעצב את ההתנהגות הפוליטית של הבוחר הניגרי.
